ראש עיריית קינגסטאוןזורם כעת ב-Paramount+ ול-ComingSoon הייתה הזדמנות לדבר עם מלחין הסדרה אנדרו לקינגטון, שדן בכל דבר מהקריירה שלו ועד לגישתו לניקוד בסרטים.
אנדרו לוקיטון ידוע בעיקר בזכות ציוני האקשן הבומבסטיים שלו בסרטים כמוהִשׁתוֹלְלוּתוסן אנדראס. המלחין הקנדי החזיר את האנרגיה לפרויקט האחרון שלו: דרמת הפשע Paramount+ראש עיריית קינגסטאון(בכיכובו של המועמד פעמיים לאוסקר ג'רמי רנר), מהיוצר טיילור שרידן (ילוסטון,גיהנום או מים גבוהים).
הסדרה עוקבת אחר משפחת מקלוסקי, מתווכי כוח בעיירה הקטנה, ומתמודדת עם נושאים של גזענות מערכתית, שחיתות ואי שוויון תוך שהיא מספקת מבט על הניסיון שלהם להביא סדר וצדק בעיירה שאין לה אף אחד מהם.
ג'ף איימס: מה משך אותך לעולם ההלחנה של סרטים?
אנדרו לוקיטון: ההורים שלי היו שניהם מוזיקאים שאפתנים ובסופו של דבר לא עקבו אחריהם. אחי סיים באמנויות השפה ואבי סיים במדעים כמהנדס. חלק מהם רצו שהילדים שלהם יהיו מוזיקליים אז הם הכניסו אותי לשיעורי פסנתר כשהייתי בן שלוש או ארבע. הייתי תלמיד עצלן למדי - אני לא חושב שהייתי בראש כל אחד מהילדים האהובים על המורה שלי לפסנתר. אבל בזמני, הייתי יושב לפרק הזמן הנדרש ומנגן את הדבר שלי במקום לשחק את מה שהיה בדף. ואני מניח שהלחנת סרטים הייתה העיסוק הקרוב ביותר להפוך את זה לקריירה. אני מניח שנמשכתי לכיוון הלחנת סרטים בגלל זה. הבזיק קדימה לימינו ואני עדיין עושה את זה ועדיין מחכה שההורים יתפרצו לחדר ויפרקו את המסיבה. [צוחק]
קשורים: הכותרת המלאה של ג'ון וויק 4 נחשפה בפוטנציה על ידי מתנות לעטוף
האם היו אמנים או מלחינים שהשפיעו על הסגנון שלך?
נולדתי בתקופה שהייתה לךET,מלחמת הכוכבים, ומלתעות. ג'ון וויליאמס באמת שלט בעולם הזה. אז, הצד התזמורתי היה כנראה הדבר הראשון שנחשפתי אליו באמת. לאחר שלמדתי מוזיקת תזמורת באוניברסיטה, הזדמן לי להתלמד אצל מיכל דנה שבאמת ניגשה לניקוד סרטים ממקום הרבה יותר פתוח. הוא לא הניח אוטומטית שכל סיפור חייב להיות מסופר על ידי פלטת תזמורת מערבית אירופאית. וזה באמת שינה את צורת החשיבה שלי והשפיע רבות על מה שעשיתי.
אז, לעבוד איתו ועם אחיו - עבדתי הרבה גם עם אחיו ג'ף - זה השפיע עלי מאוד. זה אפשר לי לשמור על הצלעות התזמורתיות שלי אבל באמת להיראות הרבה יותר רחב מהעולם הזה במונחים של פלטה לכתיבה.
האם היה פרויקט שעבדת עליו שבו הרגשת שיש לך את מה שצריך כדי להיות מלחין קולנוע?
אני די חושב שהסנטימנט הוא פרופורציונלי הפוך לקשת הקריירה, כי זה מרגיש כאילו כל פרויקט אתה חושב, "אוי אלוהים, איך אני אעשה את זה?" לא משנה מה הפרויקט או התקציב, אתה תמיד בדיוק באותה עמדה שהיית בו בסרטים העצמאיים האלה שעשית בחינם, שבהם אתה נתקל בבעיה הזו בניסיון למצוא דרך מוזיקלית לספר סיפור. דרך מקורית; ומשהו שיתרום לו – זה יגיד את כל הדברים שהוויזואליים לא יכולים לומר. כשיש לך ספר, אפשר ליצור קשרים בין שני קווי עלילה שונים וקבוצות דמויות שלעולם לא נפגשות. מחבר יכול ליצור את הקשרים האלה. כשזה מגיע לתסריט, הרבה יותר קשה לעשות את זה בצורה ויזואלית אז זה באמת נופל על מוזיקה; וזה המקום שבו מוזיקה יכולה למעשה ליצור קשרים ולחבר בין דמויות שלמעשה אף פעם לא מתחברים על המסך.
איך אתה כמלחין התפתח מאז שהתחלת?
אני חושב שהגישה שלי התפתחה, אבל אני חושב שגם המלאכה בפועל התפתחה. התייחסות מוקדמת שהרבה אנשים אולי יוכלו להתייחס אליה במונחים של הלחנת סרטים היא הרעיון של פיטר והזאב שבו כל רעיון מיוצג על ידי נושא וכל דמות מיוצגת על ידי כלי. יש פרויקטים מסוימים שבהם אתה נוטה לחשוב כך, אנשים יגידו שאם זה סרט על פיטר, יש לך את הנושא של פיטר. זה משהו שכולנו צריכים להכיר. מה שהתפתחתי כדי ללמוד זה שזה אומר שהמוזיקה יכולה לייצג רק היבט אחד של פיטר - אני משתמש בפיטר כדוגמה אקראית - אבל זהות של דמות. הרבה יותר מעניין הוא למצוא נושאים שהעולם חולק. עשיתי כמה סרטים של דוויין ג'ונסון, ואם יש נושא גיבור אז ברור שיש רגע שבו לדוויין ג'ונסון יש את הנושא הזה. אבל אם אתה באמת יכול להראות לדמויות האחרות שואלות את הנושא הזה ויש להן רגעים הרואיים משלהן - במקום להבקיע דמות, להבקיע רעיון, מערכת יחסים. ציון טרגדיה או גבורה, סבל; להבקיע משהו שיעזור לקהל להיכנס לעומקו של האדם ומי שהוא במקום רק הוא כתווית.
אז איפה אתה עומד מבחינת תמונות קטנות יותר לעומת סרטים גדולים יותר. האם אתה מעדיף אחד על פני השני?
אני אוהב את הרעיון שאני תמיד יכול לשנות את נקודת המבט שלי. אמרתי את זה הרבה בראיונות, אבל אמא שלי נהגה לארגן מחדש את חדר המשפחה שבו היה הפסנתר. ובכל פעם שהיא סידרה אותו מחדש, הפסנתר היה מסתכל מחלון אחר או על קיר אחר או בפרספקטיבה אחרת של החדר; וזה תמיד השפיע עליי לכתוב משהו אחר. הרגשתי שאני מסתכל דרך עדשה או חלון אחר, ואני חושב שגם סרטים הם כאלה.
כשאתה מסתכל על סרט כמוסן אנדראס, אני חושב שחלק גדול מהציון הוא לא לחזור על ההרס ורעידת האדמה, אלא לגרום לך לדאוג לדמויות שסובלות את זה. דוגמה אחת הם הסרטונים באינסטגרם, ואתה רואה גולש סנובורד קופץ מעל אוטובוס - וראיתי את הסרטון האמיתי הזה. עכשיו, אתה חושב שזה די מדהים, אבל תאר לעצמך אם גולש הסנובורד הזה הוא מישהו שאכפת לך ממנו - אחיך, חברך או בן משפחה - אתה רואה את הסרטון הזה אחרת לגמרי. יש הרבה יותר הימורים מעורבים.
אז, סרט כמוסן אנדראסעובד בערך באותו אופן. אם אתה יכול לדאוג לדמויות... אם אתה צופה במישהו שאכפת לך ממנו עובר חוויה קשה בסרט פעולה, זו חוויה שונה מאוד מאשר לצפות במשהו כמו ימי הביניים עם הילדים שלך.
אז כדי לענות על השאלות שלך, אני אוהב את כולן. אני אוהב שבקריירה שלי הצלחתי לעשות את שניהם; וגם למצוא את הרגעים הקינטיים בסיפורים ואת הרגעים הנוקבים יותר גם בסיפורי הפעולה.
קשורים: אמיליו אסטבז פותח על יציאת The Mighty Ducks: Game Changers
מה משך אותך לראש עיריית קינגסטאון? ומה היה האתגר הגדול ביותר של הפרויקט?
ובכן, הכירו לי דרך חבר משותף לטיילור (שרידן). הייתי מעריץ עצום ואני עדיין מעריץ עצום של הכתיבה והבימוי שלו. ברשימת הסרטים האהובים עלי יש כמה שהוא עבד עליהם. אז זה היה דבר ממש משפיל לקבל הזדמנות לעבוד איתו. מה שאהבתי בסיפור, במיוחד בתקופה שבה יש כל כך הרבה תוויות על אנשים - אתה יודע, פוליטיקה היא כמעט דת ואתה נמצא במחנה כזה או אחר; וזה פשוט מרגיש כאילו בעולם יש הרבה תת-מגזרים קטנים וקבוצות. הרבה אנשים מדברים ואף אחד לא מקשיב. ומה שטיילור עשתה זה כתבה סיפור על מערכת שבורה - מערכת הכלא בארה"ב - ובאמת ניתנה לה הזדמנות - כי יש הרבה חושך וצריך להיות הרבה חושך בציונים - אבל הוא באמת נתן את זה עם הכתיבה שלו והעבודה איתי על המוזיקה, מנסה להסתכל על האנושיות בכל האנשים האלה. אז מהר אנחנו מסתכלים על תווית, אפילו אסיר שבילה את חייו בכלא, ואתה עוצר שם. זה המרכיב המגדיר של אותו אדם. ואני חושב שמה שהוא עשה באמת אתגר אותנו ואתגר אותי עם כל המוזיקה הזו למצוא את האנושיות בכל הקבוצות האלה, הטובות והרעות.
אם נחזור למה שדיברנו עליו, זה היה ממש קל להבקיע את ראש עיריית קינגסטאון באותם מחנות בקבוצות האלה - לכנופיות השונות יש חתימה מוזיקלית משלהן ולמשטרה יש חתימה מוזיקלית משלהן; ומייק מקלוסקי בגילומו של ג'רמי רנר... כדי שלכולם יהיה את זה. יותר מזה ניסינו להמציא זהויות ונושאים מוזיקליים שיראו את הדמיון המוזיקלי שלהם ולא את ההבדלים ביניהם.
לעבוד ברמה הזאת ולנהל דיונים מהסוג הזה עם יוצר סרטים זה מרכיב אמיתי של צביטה כמלחין. זה מדהים להיות מסוגל לפעול בזירה הזו, ליצור מוזיקה שבאמת מספרת חלק מהסיפור שהוויזואליה לא יכולה לספר. זו הייתה מכירה ממש קלה ואני שמח להיות חלק ממנה.
האם זה משמח יותר לקלוע לסדרה בת 10 פרקים בניגוד לסרט של שעתיים? הייתי מתאר לעצמי שהראשון נותן לך את ההזדמנות באמת לייפות נושא או רעיון במקום שבו סרט של שעתיים לא יעשה זאת.
כן, הצלחת. זה מצחיק, בסרט אולי יש לך כמה נושאים שבסופו של דבר תשמע אולי שלוש או ארבע פעמים. במציאות, חשבת על שתים עשרה או חמש עשרה דרכים שונות שבהן תוכל לעשות וריאציה על הנושאים הללו. זה לפעמים די מדכא בסרט לבחור את הארבעה האהובים עליי.
עולם הסרטים והסדרות דומים הרבה ממה שהיו פעם. כמות האכפתיות והמאמץ והתקציב והזמן שנכנסים לסדרה תואמים הרבה יותר לסרט תיאטרון גדול. אז, בגלל זה, גם הגישה המוזיקלית מאוד דומה.ראש עיריית קינגסטאוןניקוד כמו סרט של 10 שעות. יש לך ערכות נושא שמתפתחות במהלך 10 הפרקים ויש לך יותר מארבעה ערכות נושא רק בגלל הנפח והזמן העצומים. באמת יש לך סיכוי לקבל את האבולוציה המוזיקלית הזו של הסיפור, שכשהתחלתי את הטלוויזיה לפני שנים, הייתי עובד על פרק שני ואני לא חושב שהפרק הרביעי עדיין נכתב. בהחלט לא היה לי מושג לאן זה הולך. הנה, טיילור שלחה לי את 10 התסריטים. קראתי אותם בתור 10 ודמיינתי את זה כסרט ויכולתי לראות את האבולוציה של הנושאים ואת כל הדרכים שבהן המוזיקה יכולה לשפר את הסמליות וההנהונים הקטנים לרעיונות שונים שהוא שם בתסריט.
מבחינת העדפה, אני אוהב את שניהם. אני אוהב להיות מסוגל להרחיב רעיונות ל-20 פרקים או אפילו למספר עונות ולשתול מספר זרעים שאתה חוזר אליהם שהקהל יזכור. ואני אוהב את הרעיון לנסות להיות תמציתיים יותר ולערוך את עצמך ליצירה של שעתיים ולחיות עם העובדה שיש דברים מסוימים שאתה לא יכול לומר חוץ מביצוע הבחירות הקשות האלה.
האם יש לך פרויקטים קרובים שתוכל לדבר איתנו עליהם? והאם יש ז'אנר או סדרת סרטים ספציפיים שהיית רוצה לחקור או לצלול לתוכו כמלחין?
תמיד רציתי לצלול לתוך גיבורי על. אני לא יודע לאיזה כיוון הז'אנר הולך. אני חושב שהרעיונות שלי מבוססים פחות על קומדיה ויותר סוג של רעיונות גיבורי על קלאסיים, אבל כן זה ז'אנר שאשמח לצלול אליו ולחקור יותר.
לגבי הפרויקטים הקרובים, אני מתחיל כעת פרויקט עם בראד פייטון, שעבדתי איתוסן אנדראס,הִשׁתוֹלְלוּת, ומסע 2, ואנחנו עושים פרויקט עם ג'ניפר לופז שנקראאַטְלָסעם נטפליקס. זה מדהים וממש מרגש.
