ניסוי בלקו של ג'יימס גאן וגרג מקלין הוא פסטיבל שחיטה עקוב מדם וסאטירי
אפשר אולי להאשיםהטיהורזיכיון על הצלחתמשחקי הרעב, אשר בתורו ניתן להאשיםבאטל רויאל, שבעצמו חולק חלקהאיש הרץה-DNA של. אבל אתה יכול לעקוב אחר כל ההערות החברתיות האלגוריות האלה לרומן הפוסט-אפוקליפטי של ויליאם גולדינג מ-1954אדון הזבובים(עצמו ציטוט עגום על הרומן של RM Ballantyneאי האלמוגים). בסיפור המטלטל והמהותי ההוא (ובשתי הגרסאות הקולנועיות שנבעו ממנו), קבוצה של תלמידי בית ספר בריטים לובשי מדים שורדת התרסקות מטוס לאחר תקיפה גרעינית משוערת ונקלעת לתקיעה באי בודד ומיד מנסים לשמור על הסדר. ראלף ופיגי הקטנים משתמשים בשריון של חילזון, קונכייה, כדי להחזיק את החצר ולשמור על מוסר, בעוד שג'ק הכוחני יותר מארגן להקת ציידים לחפש מזון. מפוחדים ורעבים, הילדים האחרים מתחילים ליצור מיתוסים פרנואידים על "חיה" שחיה על האי וצריכה קורבנות דם. בעוד ראלף ופיגי מנסים לשמור על הסדר, ג'ק מגיב בפראות והחברה המיקרונית יורדת במהירות לאלימות, טירוף ורצח.
אדון הזבובים(ואנחנו יכולים להוסיף את העונה הראשונה של רוד סרלינגאזור הדמדומיםטלפליי של "המפלצות מגיעות ברחוב מייפל" לרשימת צאצאיו המפורסמים יותר של הרומן) היא כמובן הערה על עד כמה שברירי המבנה החברתי שלנו וכיצד, כשמוסיפים אמונות טפלות, פחד ובורות למשוואה, מבנה יכול להתפרק במהירות ולחשוף את ה"חיות" האמיתיות שנמצאות בתוך הברק המזויף שלנו.נחל וולףהמותחן האחרון של הבמאי גרג מקלין,ניסוי בלקו(נכתב על ידישומרי הגלקסיהשל ג'יימס גאן), הוא עוד ריף בסיפור גולדינג ולמרות שראינו את הנושאים הללו נחקרים עד מוות, במיוחד לאחרונה, נראה שהם אף פעם לא מתעייפים. עם זאת, כאן מקלין מוציא את הפרשנות שלו בכמויות שערורייתיות של אלימות גרפית וקומדיה שחורה ספסטית, ומעביר את האלגוריה הקודרת לתחום של ספלטר-טון. ואין בזה שום דבר רע בכלל.
בסרט מככב ג'ון גלאגר ג'וניור כחבר נחמד שעובד עם חבורת ליטופים אמריקאים לשעבר בקולומביה בתאגיד Belko, חברה בעלת אבטחה גבוהה שעושה אלוהים יודע מה. אפילו העובדים בשכר טוב לא יודעים מה הם עושים, באמת, ולא אכפת להם. הם יושבים בתאים שלהם יום אחרי יום, מערבבים ניירות, מכים אחד על השני, שותים קפה ומתכננים תוכניות אחרי העבודה. אתה יודע, כמו שעובדי משרד אמיתיים עושים. הם אינם שואלים שאלות לגבי המציאות שלהם, אפילו כאשר כוחות בלקו מזריקים להם שבב למטרות "הגנה". הם חיים אידיליים של שגרה וכסף קל עד בוקר אחד, שבו מופיעה להקת אנשי אבטחה חמושים ושולחת את המקומיים הביתה. כשרק האמריקנים ליד שולחנם, הבניין עטוף לפתע במתכת, סוגר את העולם החיצון וקול ממלמל באינטרקום ("רגע, יש לנו אינטרקום?" אומר עובד מבולבל אחד) שאם לא שלושה מהם ימותו ב-30 הדקות הבאות, הכוחות שיהיו יהרגו אותם ואז, יהרגו עוד 30 תוך שעתיים, וכן הלאה. כשהקבוצה מתקבצת יחד בלובי, הצוות משכנע את עצמו שהכל חייב להיות מתיחה; כלומר, עד שנגמרת חצי השעה והראשים מתחילים להתפוצץ, שולחים עצם ומוח על פניהם הצורחות של הניצולים.
עד מהרה, מגדל המשרדים מפוצל ל"שבטים" המורכבים מאלה שבוחרים לבצע את הפקודות מלמעלה ואלה שמנסים נואשות להיאחז בכל פיסות אנושיות שהם יכולים.
אתה יודע, כמו שעובדי משרד אמיתיים עושים.
התסריט של גאן חד כתער ושנון ומקלין מביא את רגישות ה"אוזפלואיטציה" האוסטרלית הגונזו, המופרכת, לאלימות. זה לא תמיד עובד. השימוש במוזיקה אופראית יותר במהלך מעשי טבח מפתח הוא קלישאתי, המהומה האינסופית מתחילה להכריע לקראת הסוף והשיא עצמו הוא תפאורה חסרת בושה לסרט המשך. אבל אלה התלבטויות קטנות.ניסוי בלקוהוא ריף מהודק, מופרז, חכם, לפעמים טיפשי ומספק עצום על הבית שגולדינג בנה והוא מגיע עם צוות שחקנים נהדר שכולל את טוני גולדווין, מייקל רוקר וג'ון סי מק'גינלי. אם ישווק נכון, הסרט יכול - וצריך - להיות להיט גדול.
