של השנהפסטיבל הסרטים של פנטזיהבמונטריאול יצא לדרך עם מנה כפולה של טירוף סרטי אנתולוגיה, אז אנחנו מסתכלים על שני האומניבוסים שהפיק מיק גאריסקולנוע סיוטכמו גםסיפורים מהברדס 2, ההמשך לקלאסיקה הקאלטית של ראסטי קנדייף משנת 1995סיפורים מהברדס.
קולנוע סיוטים
ראשון למעלה הואקולנוע סיוט, סוג של יצירה נלווית לעבודה שעשה המפיק מיק גאריס בסדרת Showtimeמאסטרים של אימה. בעוד שתוכנית ההיא אפשרה לבמאי אימה שונים את ההזדמנות ליצור סרטים באורך כמעט עלילתי ללא מגבלות על תוכן או עפר,קולנוע סיוטשולט על יוצרי הסרט מעט עם קטעים קצרים יותר ומכשיר המסגור שלו של המקרין (מיקי רורק, מצלם בבירור את רוב החומרים שלו ביום) המציג כל קצר כתיעוד של מותם של הדמויות הראשיות בהתאמה. כמו בכל סרט מסוג זה, חלק מהקטעים יהיו טובים יותר מאחרים. הנה תקציר של כל אחד...
הדבר ביער (במאי: אלחנדרו ברוז')זה כמעט מצער שזה הסרט שמתניע את העניינים, שכן ברוג'ה (חואן המתים) מתרחק ללא עוררין עם כל הסרט. מה שמתחיל בלהיתפס באמצע סיפור חותך טיפוסי בו הילדה האחרונה סמנתה (שרה אליזבת ווית'רס) בורחת ממטורף רעול פנים עם מפוח מתפתח בצורה חלקה ללִצְרוֹחַ-כמו פרודיה ואז עובר שוב למשהו אחר ומפתיע לגמרי. זה הקטע הכי כיפי ותוסס בתמונה כולה, מה שהופך את הבאים להחוויר בהשוואה.
מיראר (במאי: ג'ו דנטה)אחרי שהעלה את הבחורים הגדולים עם קטע הרוצח שלו בפניםאזור הדמדומים: הסרטלפני שלושה עשורים, דנטה (גרמלינס,היללה) חוזרת למצב אנתולוגיה לסיפור אימה מעוצב היטב אבל קצת סטנדרטי על אישה מצולקת בשם אנה (זארה מאהלר) שמחליטה לעשות משהו בנוגע לצלקת המכוערת על פניה שהיא מתעסקת בה לא בריא. בעידוד הארוסה שלה לעשות משהו בנידון כדי שהיא תרגיש טוב יותר עם עצמה, היא מחליטה להיכנס מתחת לסכין עם מה שמתגלה כמנתח פלסטי פסיכוטי ששיחק בטעם מצמרר להפליא על ידי לא אחר מאשר ריצ'רד צ'מברליין. הכל מגיע למסקנה שכל מעריץ של "Tales From the Crypt" של EC Comics יראה מגיע קילומטרים משם, אבל בכל זאת יש לו את הקסם שלו.
משית (במאי: Ryûhei Kitamura)חביב הז'אנר היפני Kitamura (נֶגֶד,Godzilla: Final Wars,רכבת בשר חצות) יוצר סרט חזותי מרתק אך קלישאתי קטלני המתרחש בבית ספר קתולי לטיני בו שד משתולל, מוביל את הכומר הראשי ואת הנזירה שהוא אוהב לקיים איתם יחסי מין לעימות ספוג עזים. זה מוגזם, אבל לא באופן שהוא כמעט חכם או חתרני כמו שהוא חושב שהוא.
This Way to Egress (במאי: דיוויד סלייד)
אחרי שנים של עבודה בעולם (הרווחי אמנם) של ז'אנר הטלוויזיה (חניבעל,אלים אמריקאים,מראה שחורה), דיוויד סלייד חוזר סוף סוף לסרט עם יצירת האימה הקיומית השחור-לבן הזו שרודפת אחרי תחושת אי-נחת ולא זעזועים. זה עוקב אחר אישה (אליזבת ריזר) כשהיא מנווטת במה שמתגלה כסוג של עולם כור המצרף עם שני ילדיה הצעירים בגרור. זהו שינוי חכם גם ויזואלית וגם טונלית מהקטעים האחרים שנותןקולנוע סיוטהרוחב שכנראה ראה בעיני רוחו של גאריס כשהסתכסכו בפרויקט ביחד. זו גם חזרה מבורכת של הקולנוען המבריק שמאחוריוסוכריות קשהו30 ימי לילה.
מת (במאי: מיק גאריס)
למרבה הצער, גאריס (הזוהרסרט טלוויזיה,הדוכן) לא ממש יכול להדביק את הנחיתה עם הקטע האחרון שלו, שהוא מודה שהוא חוט רפאים סטנדרטי הרבה יותר פשוט על ילדת פלא פסנתר צעירה (פיילי רקוטובהאנה) שנרדפת על ידי פסיכופת בעולם הבא מ... סיבות.
בסך הכל חמשת הקטעים שלקולנוע סיוט, כמו גם מכשיר המסגור, מסתכמים בשק מעורב שאולי ניתן לחוות בצורה הטובה ביותר בהתאם לרגישות האימה של הצופה. אם הכיף המלוכלך שאתה רוצה, שני הקטעים הראשונים צריכים לספק, בעוד שסלייד מביא רגישות מוגברת יותר להליכים, כשהקטע השלישי והחמישי הם הקטע של ההמלטה.
סיפורים מהברדס 2
כמו קודמו, מקוריסיפורים מהברדסהסופר/במאי ראסטי קנדייף (פחד מכובע שחור) והשותף שלו לכותב/מפיקה שהפך לבמאי-שותף דארין סקוט (ים כחול עמוק 2) מציגים ארבעה סיפורי אימה רלוונטיים לחברה, כל אחד עם הטעם המיוחד שלו, עם קית' דיוויד הנהדר (הדבר,הם חיים) מחליף את קלרנס ויליאמס השלישי כמנהל טקסים בפרק הזמן הזה. הנה סקירה של כל קטע...
הראשון כולל נערה לבנה צעירה ורדודה שלוקחת את חברתה השחורה והשונאת לא פחות למוזיאון המציג תיאורים גזעניים של אפרו-אמריקאים באמריקה שלאחר מלחמת האזרחים. הילדה הלבנה אובססיבית לקנות בובת גוליווג המוצגת לראווה, למרות שהבעלים האינטנסיבי של המוזיאון אמר לה שהיא לא למכירה, ורק רוע יבוא על הבעלים שלה. היא משכנעת את חבריה לחזור ולעזור לה לפרוץ למוזיאון ולגנוב את הבובה, וכמובן שדברים לא מסתדרים טוב לאף אחד מהם. זה היה קטע מוצק להתחיל את ההליכים, פשוט מטופש ומקומם מספיק מבלי ללכת על הצוואר, כל זאת תוך מתן הטון הפוליטי.
היצירה השנייה, ובקלות המשעשעת ביותר, כוללת סוחר סמים ומקורביו שהכו באכזריות סרסור לשעבר-שהפך למנהיג קהילה-שחור-שחור כדי ללמוד היכן הוא מחביא את כספו. כשהוא נהרג בטעות במהלך החקירה, הם מחליטים לגייס את עזרתו של מדיום טלוויזיה והונאה מוחלטת (בגילומו שלMad Menשל בריאן באט) כדי להגיע אל המת בחיים שלאחר המוות. לגמביט יש תוצאות בלתי צפויות ומצחיקות.
הקטע השלישי הוא קצת מופרך על שני אחים אונסים שמתחזות למפיקי סרטים ממארוול כדי לסמם ולקיים יחסי מין עם שתי דוגמניות לוהטות ש-הפתעה!- מתבררות כערפדים. זהו קטע פשטני מדי שכמעט ולא קשור לאידיאלים של Me Too, עם טוויסט ברור וביצוע גרוע. לדוגמה, בסצנה אחת נקבע כי לא ניתן לראות את שתי הבנות במצלמה, ולאחר מכן הן מופיעות בהודעת וידאו.
היצירה האחרונה מקבלת נימה קודרת על פעיל פוליטי רפובליקני שחור עכשווי בשם הנרי (קנדריק צלב מצטיין) בדרום העמוק שאשתו הלבנה ההרה רדופה על ידי חזיונות של אייקון זכויות האזרח ההרוג אמט טיל. נראה שאמט מוטרד מכך שהנרי תומך במועמד רפובליקני לבן המנסה לסגור מקומות הצבעה בשכונות שחורות ברחבי המדינה כדי להבטיח את בחירתו. זו היצירה הטעונה והרלוונטית ביותר, וכנראה זו שתשתהה יותר במוחם של הקהל לאחר צפייה בסרט.
סיפורים מהברדס 2הקטע המקיף של כרוך בחור לבן ומטומטם שעשה הון תועפות בהפעלת בתי כלא ברחבי הארץ שמעסיק את Portifoy Simms של קית' דיוויד כדי לעזור לתכנת רובוט שיטור על ידי מספר סיפורים. זו הנחת יסוד מוזרה ומטופשת שלעולם לא מגיעה לשיא האבסורד שיוצרי הסרט התכוונו. בסך הכל הסרט (שוב הופק על ידי ספייק לי) משתמש בז'אנר האימה כדי להקנות סיפורי מוסר פרוגרסיביים, אבל הזולות שלו וטכניקות על האף גורמות לו להרגיש דומה בצורה מוזרה לסוג הגרוע ביותר של תסיסה ימנית (תחשובקרול אמריקאי). לסרט יש את הלב במקום הנכון, אבל לא יזכה בנקודות על עדינות.
