SHOCK מדבר על המכשפה עם הבמאי רוברט אגרס והכוכבת אניה טיילור ג'וי.
מאז הופעת הבכורה בפסטיבל הסרטים סאנדנס בשנה שעברה,רוברט אגרססיפור אימה עממי של ניו אינגלנדהמכשפהדובר בטונים שקטים ובצדק. נחקר בקפידה ומעוצב להפליא, זה בקלות אחד מסרטי האימה הטובים ביותר של לפחות העשור האחרון. הופעת הבכורה המרשימה להחריד של אגרס עוברת על קו דק בין כבוד ארט האוס לאינטנסיביות של גרנדהאוס, איכשהו מצליחה לספק באותה מידה את שני הקהלים הבררנים.
מעבר לכך, לסרט יש גם צלצול אחד: מתרחש בתוך הפרנויה העזה של משפטי המכשפות בניו אינגלנד, אך גם מציג עולם שמכשפה שהפחדים, הפולקלור והפנטזיות העמוקים והאפלים ביותר שלהם היו אמיתיים. או אולי לא. זה באמת תלוי בידי הצופה להחליט, אם כי לא בצורה מעורפלת באופן מתסכל. יותר בצורה שמאתגרת ומתגמלת קהלי קריאה קרובים, מה שכמעט נדיר בסרטי אימה בימינו. שלא לדבר על העובדה שהשאיפות הגבוהות של יוצרי הסרט לעולם לא מפריעות למטרותיו הקרביות. המכשפה היא אינטנסיבית באותה מידה שהיא מעוררת מחשבה.
סיפורו של אגרס, המתרחש בבקתה מבודדת ליד יער מצמרר במיוחד, עוקב אחר משפחה כל כך אדוקה עד שגורשו מקהילה פוריטנית. אב מוכה (ראלף אינסון) ואישה מובסת (קייטי דיקי) לוקחים את ילדיהם (בהנהגת אניה טיילור-ג'וי המדהימה, גם היא עושה הופעת בכורה מרשימה במסך גדול שאמורה לפתוח בקריירה ארוכה) לבית חדש רקוב שבו התינוק שלהם נחטף כמעט מיד ומוקרב על ידי מכשפה מחרידה במיוחד ובעלת גויה. משם אגרס כמעט ולא מרפה לענות את הדמויות שלו ולהפריע לקהל שלו. הפרנויה המקומית והקלסטרופובית הקשה מתגלה כמענישה על המשפחה לא פחות מהאלמנט העל טבעי. זו חוויה מתישה ומתגמלת.
SHOCK הצליח שוב לדבר עם הכותב/במאי רוברט אגרס (לראיון הסולו שלנו לחץכָּאן) והשחקנית הראשית אניה טיילור-ג'וי זמן קצר לאחר שסרטם שיחק בסתיו האחרוןפסטיבל הסרטים הבינלאומי של טורונטו. הזוג העליז היה נעים לאין שיעור מחוט האימה הצורב שהם בישלו יחד, ונזכר בחיבה בכל הקשיים וההשפעות המעוותות שהגדירו את שיתוף הפעולה ביניהם. אני מניח שיש לא מעט ממה לשמוח כאשר הסרט שלך מדובב בצדק לז'אנר אימה עכשווי עוד לפני שיצא לאקרנים.
הֶלֶם: ראשית, רק הרעיון של הגדרת סרט בעידן הזה, אבל בעצם ההתייחסות לאלמנט העל-טבעי כלגיטימי הרגיש כמו רעיון כל כך בשל עד שזה היה מפתיע שאף אחד לא באמת קפץ עליו קודם לכן. אתה יושב על זה כבר זמן מה?
רוברט אגרס: (צוחק) ובכן, כן ולא. אני מניו אינגלנד ובלה, בלה, בלה. בעיקרון, תמיד התאכזבתי מכך שהמכשפות לא היו אמיתיות כשנודע לנו על משפטי המכשפות של סאלם. זה פשוט נראה כמו…
אניה טיילור-ג'וי: הבאמר הכי גדול?
מִחָדָשׁ: כן. מה שמעניין אותי - וזה נשמע כמו פילוסופיה של חטיבת ביניים - זה שאולי דורות מעכשיו אנשים יגידו, "וואו, במאה ה-21, אנשים חשבו על מדע ומספרים כאל אלוהים ואיזו דרך חשיבה מטופשת הייתה להם. ." אבל זה אמיתי עבורנו ובזה זה נגמר. אז למרות שהשרים בסאלם אמרו, "וואו, עשינו טעות גדולה, באמת שלא היו כאן מכשפות. רק השטן," אולי במקומות אחרים בניו אינגלנד היו מכשפות שכן קיימות. בעולם שבו אנשים מאמינים במשהו, אז הוא קיים. אז, בחקר התקופה המודרנית המוקדמת, הבנתי שעולם האגדות והעולם האמיתי קשורים קשר חזק. אותם טרופים שנשים עמדו למשפט בגינם היו קיימים בסיפורי העם, אז זה היה מרגש לעשות סרט ששיחק עם הציפיות של אנשים. אנשים שואלים הרבה, "איך איזנת את המציאות עם הפנטזיה?" ובכן, זו הייתה המציאות שלהם. אז זה לא היה כל כך על איזון אלא על לתת לדברים הקסומים מרקם שהרגיש מקורקע. לגרום לזה להיראות מראה והרגשה אמיתיים.
ATJ: זה לא עולם פנטסטי עבור הדמויות. זה העולם האמיתי שלהם.
הֶלֶם: אז האם המחקר היה משהו שרק עשית באופן פרטי לפני שחשבת לעשות את הסרט או שזה תמיד היה קשור?
מִחָדָשׁ: ובכן, זה הכל דברים שהתעניינתי בהם. לא יכולתי לכתוב ספר טוב, אבל בהחלט יכולתי לכתוב ספר על איך לחקלאות במאה ה-17, אתה יודע למה אני מתכוון?
ATJ: הוא היה נקודת המוצא על הסט. אם הייתה שאלה לגבי מחזור, היינו הולכים ישר אליו.
הלם: אז לא קיבלת תיקייה גדולה של חומר מחקר או משהו?
ATJ: לא, רוב בהחלט שלח לנו דברים. אבל אם הייתה אי פעם שאלה בסיסית כמו איפה משהו צריך להיות או איך אנחנו צריכים להתנהג, כולנו היינו אומרים, "רוב יודע."
הֶלֶם: כשקיבלת את התסריט, היה לך מושג למה לצפות מהשפה או מהדרך בה הוצג הנושא? אני מתאר לעצמי שכשמקבלים תסריט שנקרא המכשפה, אתה עשוי לצפות למשהו קצת מלחיץ.
ATJ: לא ממש. למען האמת, אני כל כך חדש בזה שלא ממש היו לי דעות מוקדמות למה לצפות. אנשים מדברים הרבה על השפה ואני לא יודע מאיפה זה בא בי אבל זו אף פעם לא הייתה בעיה. בפעם הראשונה שקראתי את התסריט, הבנתי אותו לגמרי. אף פעם לא נראה מוזר שזו השפה או שזה היה לי קשה במיוחד. אני אגיד שקראתי אותו מאוחר מאוד בלילה ולא ישנתי באותו לילה כי הייתי כל כך מבוהלת מהדבר. הייתי כמו, "מה לעזאזל? מה זה?" זה באמת תפס אותי מהר מאוד.
הֶלֶם: האם כתיבת הדיאלוג בסגנון הזה שברה לך את המוח בשלב מסוים או שזה בא מאוד טבעי?
מִחָדָשׁ: זה לקח הרבה עבודה. יש לי רקע של שייקספיר, אז זה לא היה מאיים וזה היה כיף.
הֶלֶם: התרשמתי מאוד מהעיצוב ומהמראה של המכשפות. תהיתי מה משכת השפעה על זה? הסרט הדומה היחיד שאוכל להצביע עליו יהיה הגרסה של רומן פולנסקי למקבת'.
מִחָדָשׁ: בוודאי לקחנו ממקורות ראשוניים לא מעט. אבל גם באופן אנכרוניסטי, הסתכלנו על גויה וסלבטור רוזה. ואז גם בחורים כמו הנס דור והנס בלדונג גריאן. הלוואי והשם שלו היה מבוטא "גריים", אבל זה לא. זה יהיה יותר מתאים. אבל כן, בחורים כאלה בהחלט השפיעו מאוד.
הֶלֶם: מבחינת אלמנט האימה, מאוד נהניתי איך היית מערבב בין העל-טבעי לפסיכולוגי ובין-אישי. זה כמעט מרגיש כמו תקיפה של אי נוחות בצורה הטובה ביותר. היה מסובך לאזן את זה? האם זה הכניס אותך למרווח ראש קשה לכתוב סרט שהיה כל כך קודר מכל בחינה אפשרית?
ATJ: כן, אתה כל כך עגום.
מִחָדָשׁ: (צוחק) זה לא היה משהו שניסיתי במודע למצוא לו איזון, אבל אני בהחלט שמח שגילית שכולם שם. זה פשוט לא משהו שחשב עליו בגלוי מדי.
הֶלֶם: הוגן מספיק. נהניתי באיזו צורה מעורפלת שדרכת את הגבול בין המציאות לבין העל טבעי וההזוי. האם שרצת לעצמך קו דק כמתפתל בין האלמנטים האלה? או שהסרט אפילו מעורפל עבורך?
מִחָדָשׁ: למעשה, אפילו עבור עצמי ישנן מספר קריאות. רק כמה חנונים היו חכמים מספיק כדי לחשוב שהפטרייה הצומחת על התירס היא ארגוט. אם אתה בכלל רוצה להיכנס לעולם הזה, אני שמח שאנשים יקראו אותו כך.
הֶלֶם: איך היה תהליך הצילום על כולם? אין הרבה סצנות שקטות שאין בהן עוצמה כלשהי. זה היה מתיש או אכל אותך במהלך ההפקה?
מִחָדָשׁ: לך על זה.
ATJ: תודה. ובכן, זה סיפור מפחיד, אבל הוא כל כך כיף על הסט. הייתה הרבה אהבה בין כולנו. ממש התחברנו כקבוצה משפחתית קטנה ומשכנו. אם היית לוקח את זה מנקודת מבט טכנית, כן הצילום היה מאוד קשה: מזג אוויר, בעלי חיים, ילדים עם שעות עבודה מוגבלות. כל הדברים האלה. אבל היה לי הכי טוב. כולם היו כל כך מקסימים ונהנו אחד מהשני. אבל יותר מזה, אני חושב שכולם היו שותפים לרצון להפוך את הסרט הזה למה שהוא צריך להיות. לא התכוונו לאכזב את זה. זה היה תסריט כל כך טוב שהתכוונו לקום ולפגוש אותו. אז זה באמת הפגיש את כולם. טוֹב?
מִחָדָשׁ:כֵּן.
(שניהם צוחקים)
מִחָדָשׁ: אבל אתה יודע, הצוות היה סופר מתוסכל. כל הזמן נאלצנו לארגן מחדש את לוח הזמנים כל הזמן. והיו בעיות כמו שאין מספיק שירותים. זה היה קשה. אבל מערכות היחסים שהיו לנו היו מאוד עוצמתיות והיה נהדר להיות מסוגל ללהק שחקנים שלא רק מתאימים לתפקידים, אלא נהדר לעבוד איתם.
הֶלֶם: מכיוון שהמיקום היה למעשה דמות, כמה קשה היה למצוא את המקום הנכון?
מִחָדָשׁ: קשה מאוד למצוא. צילמנו אותו בצפון אונטריו, וכל כך הרבה מהיערות בחוץ הם הסיכות האדומות הקטנות והקטנות שנשתלו לאחרונה בשורות מסודרות. אז פשוט המשכנו לחפש יותר ויותר רחוק כדי למצוא אורנים לבנים ורושות שהיו בגודל הנכון כדי ליצור תחושה ראשונית של ניו אינגלנד.
הֶלֶם: אני חושב שההופעה השנייה הכי טובה בסרט, אחרי אניה כמובן, עשויה להיות של צ'רלי העז. כמה מסובך היה שביצועים כה חשובים מגיעים מבעלי חיים?
מִחָדָשׁ:זה היה נורא. זה היה נורא לחלוטין והדבר הגרוע ביותר אי פעם.
ATJ: זה בגלל שהוא היה כל כך רגוע. הוא רק רצה לישון בשמש.
מִחָדָשׁ: היו בקרים שבהם בכיתי כששתיתי את הקפה שלי כי חשבתי, "לעולם לא נוכל לגרום לעז הזו לעשות את מה שאנחנו צריכים." אז אני מאוד מוקל ומרוצה מאיך שזה יצא.
הֶלֶם: לבסוף, האם יש משהו שאתה יכול לספר לי עלנוספירהפרויקט שאתה עובד עליו?
מִחָדָשׁ: כן, זה מאוד רחוק. יש לי לפחות עוד סרט אחד שאני מקווה לעשות לפני זה.
הֶלֶם: מה זה?
מִחָדָשׁ: זוהי פנטזיה אפית מימי הביניים על אבירים, מלאכים, שדים ואבירות.
הֶלֶם: זה נשמע נכון.
המכשפה נפתחת לרווחה מחר.
